למה אנו חושפים את הנורות שלנו ל“מבחן הלחות הקיצוני“
חדרי אמבטיה הם סיוט עבור מכשירים אלקטרוניים. תחשבו על זה: יש שם אדים רבים, שינויים קיצוניים בטמפרטורה, ואדי מים שפוגעים בכל דבר. עבור נורה אינפרא-אדומה, זה המקום הגרוע ביותר להימצא בו.
אם החסימה של צינור הקוורץ מאפשרת לחות לחדור, החוט של הנורה נשרף מיד. זו אבדה מוחלטת. לכן אנו לא רק “מקווים” שהחסימות יחזיקו – אנו דוחפים אותן עד שהן נשברות.
המאבק בין מים לקוורץ
רוב התנורים האלה משתמשים בנורות הלוגן בעלות גלים קצרים. יש שם חוט טונגסטן בתוך צינור קוורץ מלא בגז. הקוורץ מתמודד טוב עם חום, אך החסימה שבה החוטים נכנסים לזכוכית היא הנקודה החלשה.
עם הזמן, הלחות מנסה לחדור דרך החסימות האלה. ברגע שאדי המים נוגעים בחוט החם, הטונגסטן מוקסד והנורה כבה.
כדי למנוע זאת, אנו שם את הנורות בחדרי לחות. אנו מעלים את הלחות ל-85% ומגבירים את החום למשך מאות שעות. זה קשה מאוד. אך אם הנורה עומדת להיהרס, אנו רוצים שזה יקרה במעבדה שלנו, ולא בחדר האמבטיה שלכם.
התמודדות עם “הלם תרמי“
דמיינו לעצמכם לעבור מטמפרטורה קרה מאוד ל-1000°C בתוך כמה שניות. זה בדיוק מה שקורה לנורות האלה בכל פעם שמדליקים אותן. זה יוצר לחץ אדיר על החיבורים של הנורה.
אנו מחקים זאת על ידי הפעלה וכיבוי תדיר של הנורה במהלך הבדיקות. אנו מחפשים סדקים בזכוכית או באלקטרודות.
התוצאה? נורה שלא תתקלקל באמצע חודש ינואר. אבל חשוב לזכור: אין חומר שהוא בלתי פגיע. אם הנורה עוצבה כך שמים יכולים להצטבר על קצוותיה, אפילו החסימה הטובה ביותר תישבר בסופו של דבר.
עיצוב לטווח ארוך
עבורנו, חסימה אמינה חשובה יותר מעיצוב “יפה“. חסימה עבה יותר אולי לא נראית טוב על השרטוטים, אך היא אכן מונעת מים מלחדור.
אנו מעדיפים שהנורות שלנו יעמדו במבחנים במעבדה, כך שכשהן יגיעו אליכם, הן יעבדו כראוי ויחזיקו כמו שאנו מבטיחים.