למה אנחנו מעבירים את המנורות שלנו ל“מבחן חום ולחות”? בואו נהיה כנים: חדרי האמבטיה הם סיוט עבור מכשירים אלקטרוניים. יש שם אדים בכל מקום, מים שפוגעים בחלקים השונים של המכשיר, והטמפרטורה יכולה לעלות מרמה נמוכה מאוד לרמה של סאונה תוך חמש דקות בלבד. אם המנורה לא עוצבה לעמוד בתנאים האלה, החיבורים שלה נהרסים, החוטים שלה נשרפים, ואז נשארים בחושך. זו הבעיה האמיתית. אנחנו משתמשים בזכוכית קוורץ ובגז הלוגן, כי זו הדרך היחידה לקבל חום מיידי, כמו שכולנו רוצים. הזכוכית עצמה חזקה, אבל המקום שבו האלקטרודות נמצאות בקשר עם הזכוכית? זו הנקודה החלשה. בחדר אמבטיה עם אדים, אדי המים חודרים לשקעים הקטנים האלה. ברגע שהלחות פוגעת בחוטים החמים, הטונגסטן נוקסידץ’. ובכך, המנורה נהרסת. כדי למנוע זאת, אנחנו מעבירים כל סדרה של מנורות לתנאי לחות גבוהה. זו בעצם תיבה ענקית וחמה. אנחנו מעלים את רמת הלחות ל-95%, ומשאירים את המנורות שם למשך ימים. זה מבחן לחץ. אנחנו רוצים לגלות כל פגם קטן בחיבורים, לא אחרי שהמנורה כבר מותקנת בתקרה. כמובן, יש צורך באיזון. כדי למנוע חדירת מים, אנחנו משתמשים בחומרי אטימה חזקים ובדבקים שעמידים בטמפרטורות גבוהות. אבל אם החיבורים יהיו עבים מדי, זה יפגע בזרימת האוויר. אם האוויר לא יכול לזרום, המנורה עלולה להישבר מהחום. זו משחק של איזון – לאטום את המנורה מספיק, אך בלי לחסום את זרימת האוויר. העניין הוא שמנורה יכולה להיראות מושלמת במבחן סטנדרטי, אך להיהרס לאחר שבועיים בחדר אמבטיה אמיתי. לכן אנחנו מחקים חודשים של שימוש בכמה ימים בלבד. אנחנו מחפשים סימנים של פגם בחומרים או סימנים של דליפת חשמל במקומות שלא אמורים להיות שם. אם הבידוד נפגע אפילו במעט במהלך המבחן, אנחנו זורקים את כל הסדרה. זה עובדה נוספת שצריך לעשות, אבל זה עדיף מהחלופה. אנחנו מעדיפים לזרוק כמה חלקים עכשיו, מאשר שתצטרכו להתמודד עם מנורה שבורה ועם בעיות באחריות. אנחנו רק רוצים שהמנורה תעבוד, לא משנה כמה אדים יהיו שם.